איזון על פי הרמב"ם

שמעתם פעם את ההיגד, "הכל יחסי בחיים", בטוח... כאנשים בוגרים אנחנו מבינים את הכוונה של המשפט הזה אבל האם אנחנו מבינים את המשמעות שלו? או יותר נכון, מה זה אומר לגבינו?

הרמב"ם בספרו הפונמנלי "שמונה פרקים" שוטח את משנתו הסדורה בנושא, אלא ששם הוא מוצא את ההבנה, שהמושג הזה הוא מפתח לכל אדם למצוא איזון בחייו.

הרמב"ם מקביל בין רפואת הגוף לרפואת הנפש, הוא סבור שכשם שרופא שמבקש לטפל בגוף האדם חייב להכיר את הגוף וכיצד הוא פועל, כך, חייב האדם המבקש לרפא את הנפש חייב להכיר אותה על בוריה.

ראשית הרב מפרט מה היא ההגדרה שלו למחלת נפש.

אז מחלת נפש לפי הרמב"ם היא בהגדרה חוסר איזון, יש אדם שחוסר האיזון שלו קל, ולכן הטיפול קל יותר, ויש אדם שחוסר האיזון שלו קיצוני ואז הטיפול ממושך יותר, מכאן, שאם אדם מצליח לזהות תחילתו של חוסר איזון הוא יכול לאזן את עצמו בחזרה באופן מיידי ואם אדם מתעלם מהיציאה שלו מאיזון יש לחוסר האיזון נטייה להתפתח ולהגיע אפילו למקומות מסוכנים של חוסר שפיות מוחלטת.

הרמב"ם כל כך משבח ומאדיר את חשיבות האיזון הנפשי של האדם על שהוא קובע שאיזון מוחלט יכול להביא אדם לנבואה, אבל זה כבר נושא למאמר אחר...

אז איזון זהו סוד גדול להצלחה של כל אדם בכל תחום ובכל נושא, בין אם אושר פנימי, הצלחה עסקית או חברתית. ואיזון, עוד הוא קובע, זה לא מצב טבעי, רוב בני האדם נולדים לא מאוזנים ותפקידו של כל אדם בחייו זה להביא את עצמו לאיזון, וזה אפשרי, אם יודעים איך.

כדי להכנס פנימה לתוך משנה זו יש לנסות להבין קודם כל את תורת המידות על פי הרמב"ם.

אדם, נמדד במידות שלו, שהם תכונות ההנהגה שלו, כמו למשל מידת הנדיבות שלו, או הסובלנות, מידת האומץ או מידת היושר שלו, אין שיעור למידות, כלומר שלא ניתן לערוך רשימת מידות אלא, שיש אינסוף מידות וביטויים למידות, וזה בכלל אישי.

אבל, כל אדם שחי בחברה מקבל מהחברה פידבקים, ואם מעניין אותו לשרוד בחברה זו הוא אמור לתת את דעתו לתשדורות שהוא מקבל מהסביבה, אדם שמתעלם מהסביבה לחלוטין, ולא שם את ליבו להערות הסביבה נתפש בסופו של דבר כאנטיפט אנטי חברתי והחברה מקיאה אותו ממנה, אבל אדם שחשוב לו לחיות בסביבה חברתית, קשוב בהחלט לסביבה ומתוכה הוא לומד על עצמו.

למשל: אם אני מקבל מסרים חוזרים (לא חד פעמי) מהחברה שאני חי בתוכה שאני קמצן.

אני יכול להתעלם ולשלול מסרים אלו מכל וכל, ולתרץ לעצמי תירוצים כמו, אני לא קמצן אני חסכן, או אין לי מה אתם רוצים ממני וכן הלאה, ואני יכול לשאול את עצמי אם יש דברים בגו.

אז איך עושים זאת? אומר הרמב"ם, מידה טובה זו מידה מאוזנת, לכל מידה יש קצה מימין וקצה משמאל, שתי הקצוות מייצגות את חוסר האיזון והממוצע ביניהם מייצג את האיזון, כך, שאם אני רוצה להבין את הסקאלה של המידה המדוברת אני יכול לומר בקלות שקמצנות היא הקצה האחד השלילי של מידת הנדיבות, שהיא האמצע ובצידה השני נמצא את הפזרנות, כך קל להבין שהגדרת המידה המאוזנת היא הנדיבות, עכשיו אני כבר יכול למקם את עצמי על הסקאלה בשביל לדעת אם המידה שלי מאוזנת או לא, אז אנשים אומרים לי שאני קמצן, ברור אם כך שאני לא מאוזן, אבל כמה קמצן אני? קמצן מוחלט או שקשה לי להיות נדיב, לאן אני קרוב יותר בסקאלה...

אחרי שהבנתי את מיקומי בסקאלת המידה אני אמור לקחת את עצמי, לצורך רפואה, אל הצד השני למשך 90 ימים, למשל, אם הגעתי למסקנה שאני קמצן, אבל לא קיצוני, לא כיליי, כי בכל זאת אני מושפע מהחברה שאני חי בה, אבל מאד קשה לי לתת לאחר משלי, ארגיל את עצמי, בקטנה, לתת נדבה לקבצנים, מטבעות בודדות אבל בקביעות, כך, אומר הרמב"ם, תרגיל את נפשך על דרך הרפואות לאזן את מידת הקמצנות שבך לכיוון הנדיבות.

וכך, על זו הדרך, יכול האדם לעבור בין כל מידותיו לבחון את המיקום שלו ביחס למידת האמצע ולהטות את עצמו על דרך הרפואות.

וזוהי בריאות נפשית על פי הרמב"ם.